כי באותן נשיקות קטנות לסירוגין. איפה שאנחנו שוכחים. שוכח אותנו. ובכן, אנו יודעים היטב את השקט העמוק הזה של שכחה, של חיים ושכחה, של חולשה תת קרקעית המתקיימת יחד איתנו. ובעוד שנמלא את כל התלות המוחלטת בזה בשאננות מסוימת, אנו חיים כעת וקודם, אנו בקושי יכולים, אם כי במאמץ רב אנו משיגים זאת. ושהוא ממשיך כן או לא, ואפילו בהסכמה גרידא. ואנחנו נשבעים את חיינו ואנחנו, עם הגשמתם הקדושה, מאחורי הספק. כך שיהיה תמיד באותם זמנים אליהם אנו מתייחסים, תמיד ותמיד, לפני פעמון הספק, כי אולי השלב הבא הקטלני יפסיק לצלצל בדלת האחרונה של החיים השבריריים.